עמוד 30: האמונה בנבואת משה רבנו

משה רבנו – לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף, אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן – לא להביא ראיה על הנבואה.
צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו.
צרכנו למזון, הוריד לנו את המן.
צמאו, בקע להן את האבן.
כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ.
וכן שאר כל האותות:

ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים, משה, משה, לך אמור להן כך וכך.
וכן הוא אומר "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" (דברים ה, ד) ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת". (דברים ה, ג)

ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר

"הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט) מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.