סיפור המבטא את הרעיון, שעייפות ושחיקה בקיום המצוות נובעות מחוסר המשמעות שאנחנו מייחסים להן, ולא כתוצאה מקושי או ממאמץ יתר.
יהודי כפרי אחד נכנס אל הרב, כשהוא נאנח ופניו זועפים וממורמרים. היה זה ימים אחדים לפני הפסח. אמר לו הרב: שלום יהודי יקר, במה אוכל לעזור לך?
השיב היהודי: "אני עמל קשה לפרנסתי, אנשים שוכרים אותי ואני עובד קשה בכל עבודת פרך, בנשיאת משאות כבדים על גבי השחוח ובעבודת חפירה ובניין, והשכר שאני מקבל בעד עבודתי הוא זעום, ואין בו כדי לפרנסני אפילו בדוחק. על כן החלטתי שלא לחגוג יותר את הפסח"…
"מה הפסח אשם בכל זה?", שאל אותו הרב בחיוך מלא רחמים. אמר לו היהודי: "האם זה לא פשוט ומובן? הרי בשבילי אין כל טעם לחגוג את הפסח, שאנו חוגגים על שנגאלנו ממצרים ונעשינו בני חורין מעבודת הפרך שהמצרים העבידונו, ואני, שעובד עבודת פרך, הרי זה כאילו לא יצאתי ממצרים, ולמה לי לחגוג את הפסח?"
"כמה אתה משתכר ליום?", שאלו הרב. "חצי זהוב", ענה היהודי. אמר לו הרב: "אני אתן לך עבודה קלה מאוד, ולא לכל היום אלא רק לשלוש שעות ביום, ושכרך יהיה זהוב שלם". היהודי קפץ משמחה ואמר: "רוב ברכות יחולו על ראשך. מה העבודה הזאת?"
לקח אותו הרב אל חדר אחר, העמידו בפינה ואמר לו: "כאן עליך לעמוד ולנענע את ידיך הנה והנה, מעלה ומטה. תוכל להניע את ידיך בקלות, ואין כל צורך שתתאמץ בזאת. כך תעשה במשך שלוש שעות, ואחר כך תקבל ממני זהוב שלם".
הסתכל היהודי בתמיהה אל הרב ושאל "אבל מה תועלת יש לו לרב ב'עבודה' הזאת, שמוכן לשלם תמורתה זהוב שלם"? "זה כבר ענייני", ענה הרב ויצא מהחדר.
היהודי החל להניע את ידיו, הנה והנה, מעלה ומטה. שמחה מלאה את כל ישותו ובת צחוק ריחפה על שפתיו. על עבודה קלה כזאת, לא חלם מעודו.
עברה מחצית השעה, והוא התחיל להרגיש עייפות. לאות ושעמום התחילו יורדים עליו וידו נעשתה כבדה עליו. מה זאת? לא ידע היהודי את נפשו, דבר קל כזה יביא אותי לידי עייפות, והוא התחיל לאמץ את כל כוחו, אבל עם כל דקה שעוברת נעשה עליו המאמץ קשה יותר ויותר. ידו נתלתה ברפיון ומרדה בכל מאמציו להניעה, עד שעוד בטרם השלים שעה החליט, כי לא יוכל להמשיך עוד בכך בשום פנים.
הוא הפסיק את "עבודתו", ומיהר להיכנס אל החדר שבו נמצא הרב. "רבי, איני יכול לעמוד בזאת". "מדוע?", שאל הרב, "האם לשאת משאות כבדים ולעבד בחפירה ובבניין יותר קל מאשר להניע את היד בנחת"? "לא אדע, רבי, לא אבין, אבל ככה זה".
אמר לו הרב: "שב ואסביר לך את הדבר, כשאדם עובד עבודה מועילה, לשם מטרה ותכלית, והוא יודע שהעבודה תישא פרי, הדבר נותן לו כוח להמשיך בה אף על פי שהיא קשה. כשהוא חורש את השדה והוא יודע שבעבודתו זו הוא מכשיר את האדמה להצמיח תבואה ולחם, ידיעה זאת נותנת לו טעם בעבודה והיא מפיגה את עייפותו.
וכן הדבר כשהוא נושא על גבו לבנים לבניין, והוא רואה שהלבנים מושמות בנדבך, נדבך על נדבך, וסופו של הבניין שיעמוד על תלו ויתקיים. וככה זה בכל עבודה ועבודה, ואין הבדל מבחינה זו אם קלה היא העבודה או קשה. על זה נאמר מלאכה המחייה את בעליה, המלאכה עצמה מחייה מלבד השכר שמקבלים בעדה.
מה שאין כן בעבודה מעין זו של הנעת יד בלי שום תכלית, מכיוון שהאדם יודע שבעבודה הזאת אינו בונה ואינו מייצר שום דבר, אפילו שהוא מקבל עבורה שכר הוגן, היא תטיל עליו שעמום והוא יתעייף במהרה למרות קלותה. מלאכה כזאת אינה מחייה את בעליה. כך עשה ה' את טבע האדם ואין לשנותו".
שאלות
- מה מעייף אתכם יותר: עבודה פיזית מאומצת למען מטרה נעלה או עבודה קלה ומשעממת ללא כל משמעות?
- כיצד המסר של הסיפור קשור לקיום המצוות?
- מהי הדרך להתגבר על העייפות ועל השעמום האוחזים בנו לעתים כשאנחנו מקיימים מצוות?
